מאחורי הגדר הלבנה / שלמה גרוניך
״מאחורי הגדר הלבנה
האנשים לא יודעים
אין להם מושג מי חי
ואם בכלל
מאחורי הגדר הלבנה
האנשים לא יודעים״
כנגד ארבע מסיכות-אדם כתבתי הפעם. הבחירות המודעות שלנו ואלו שלא.
מסיכת החוכמה
יודעת.
יודעת הכל. יש לה תשובה, חקרה-בדקה-מצאה-חיברה. היא חייבת לדעת.
שלא תיתפס בקלקלתה, במערומי תבונתה החסרה שהסתירה עד כה בהצלחה גדולה, באמונה היוקדת שאם היא לא תדע אז העולם יתמוטט, אחרים לא יוכלו להתמודד, היא לא תוכל להתמודד.
ואז כולם יראו לה.
יראו שאין לה זכות. שהיא לא ראויה. יראו שהיא לא. פשוט לא.
מסיכת הרוע
כשמכאיבים, אז מכאיבים בחזרה.
מתוך מצוקה וכאב נולד האגרוף הדמיוני והתווספה לו מסיכת הרוע. מחול הכלבים המטורף מסתחרר ומנסה לפרוץ בכח את דלתות הלב הסגורות בקפידה, בהתקף של שיגעון גואה-פוצע-הודף.
אם היא תעצור לרגע, תחשוף את בטנה הרכה לרוצחי הנפש המאיימים ותחדל.
היא בסך הכל שומרת על עצמה.
מסיכת התמימות
ילדה בתחפושת.
צפה בנהר געגועים טהור ונוסטלגי למשהו שאולי היא בכלל לא מכירה, לתחושת הערסול שעטפה אותה עוד לפני שנולדה, להבנה הפשוטה שכולם טובים וכולם תורמים וכולם רוצים.
ופותחת את ליבה.
שוב ו ש ו ב ו ש ו ב.
ונפגעת.
וזו שאינה יודעת לשאול
היא שותקת, זו דרכה בעולם.
להיאלם. לבחור שלא במודע בחוסר הנוכחות, בלא להשמיע הגה. להסתתר מבלי לחצות את סף הבדידות העוצר כגדר זכוכית מטעה, אל עבר העולם שמאפשר חיבור.
חיבור שעלול גם לפצוע.
היא למדה, מניסיונה, שכשהפתח נוצר גם הכאב יכול להיכנס וחסמה את הגישה. יושבת שפופה, מכווצת ונצמדת אל קירות הצינוק הבטוח, סוגרת בקפידה את שער הכניסה הכבד אל עולמה העשיר.
ושותקת.
אמנות ה’אין’ – ה׳יש׳ מפחיד. נסתיר אותו.
פינת ההצדקה
נִרְאוּת
עיצוב זו בָּבוּאָה של המציאות. לעיתים זו בבואה שהתייפתה לה, שהתאימה עצמה למקובל בשוק, לנורמות השונות.
חשוב לי למצוא את המהות שמסתתרת מאחורי המסיכות השונות שהעסקים והחֲבָרוֹת עטו, את הערכים שמניעים אותם, את האמת הפנימית שגרמה להם לצאת לעולם ולהביא את עצמם בלב פתוח ולומר – הביטו, העסק הזה הוא אני… מוזמנות/ים להכיר, להתרשם ולקנות.
לבוא כחומר גולמי עלול לפספס את כל אלו שלא יודעים לראות מעבר לו. הגְּדֻלָּה בעיצוב מותאם, נכון ומחבר הוא להעביר את האמת הבסיסית ולהנגיש אותה לקהל.
הִסְתַּתְּרוּת
כשאנחנו מרחיקות את עצמנו מהסובבים אותנו, אנחנו מאבדות את החיבור שלנו גם עם עצמנו. המסיכות שעָטִינוּ במהלך השנים, נולדו כתוצאה מהתנסויות ומלמידה פצועה ופוצעת. תילי תילים של מעשים, שלנו ושל אחרים, שהפכו את מה שטהור וזך לעכור ובלתי ניתן למעבר, בלתי ניתן למגע. הפכנו לבודדות, לכמהות לחיבור ושותפות, אך הודפות את הנסיונות בשם המסיכה.
הסתכלות פשוטה, אמיתית, ללא נשיאת תרמילי הכאב העצומים ולו רק לרגע אחד קצר, יכולה להתחיל תהליך של חיבור מרגש.
חיבור אל עצמנו, אל מה שבאמת חשוב. ומשם החוצה אל העולם.
“גם מסע בן אלף פרסה מתחיל תמיד בצעד ראשון” (מתוך דאו דה צ׳ינג / לאו צה)
מה מוכר לך? היכן את מסתתרת? אילו מסיכות הצמדת אל עצמך, ממש כמו עור שני, במהלך השנים ומתי הן התחילו?
גית.
פוסט זה נכתב במסגרת בלוג-הופ בנושא ״כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל״, מוזמנות לקרוא את חברותי לכתיבה:
נורית בן משה – ״על 4 אחים מנהלים״
אסנת ברק – ״כנגד ארבע בנות – או אולי דווקא בעד?״
יונית צוק – ״4 האחים בהגדת הבלוגינג״
אסנת חן – ״חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול״
ריבי לוי הולצמן – ״ארבע בנות ומוזה אחת״
עינב קנלו – ״כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, וכל אחד התבונן במציאות אחרת״
אורטל הר-פז – ״מה לי ולאוכל בריא, ואיך כל זה קשור לארבעת הבנים בהגדה״
ויקי גורשטיין – ״על ארבעת האחים במטבח הלטיני״
Facebook Comments